<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פי"ב</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו ענין סדור חמש תפלות של יום הכפורים, והם ערבית ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה. אנא יי אלהי השמים האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית לאוהביו ולשומרי מצותיו, תהי אזנך קשבת ועיניך פתוחות לשמוע אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה על בני ישראל עבדיך ומתודה על חטאת בני ישראל אשר חטאנו לך, אנא יי תהי נא אזנך קשבת אל תפלת עבדך ואל תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמך והצליחה נא לעבדך היום ותנהו לרחמים, כבר נודע בספורי התורה ומקבלת המדרשות צער גלגול בני עמנו בגלות בבל על בנין בית שני, בהיות יד המערער גוברת להפוך לב המלכים אשר צוו בבנינו, מזמן כורש מלך פרס הראשון עד שנת שתים עשרה לדריוש המלך האחרון, וזה שהודיעונו הספורים בסדר זמן מלכי מדי ופרס ומלכם בעיר בבל, שדריוש המדי הוא היה מלך מדי וכבש מלכות בבל מזרעו של נבוכד נצר, כמו שנבא ירמיה עליה [ירמיה נ"א], קדשו עליה מלך מדי, והוא שנאמר בדניאל [דניאל ה'] ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא, [שם ו'] ודריוש מדאה קביל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין, ודריוש זה לא הוציא שנתו במלכות ההוא, כן העידו ז"ל [מגילה י"א ע"ב] שלא מלך שם אלא חדשים, ומלך על בבל תחתיו כורש הפרסי שהיה חותנו, וגם הוא היה עם דריוש הנזכר בכבוש מלכות בבל והוא שכתוב [דניאל ה'], פריסת מלכותיך ואיתיהיבת למדי ופרס, וכורש זה הוא שהתחיל בבנין בית המקדש ועליו נאמר [עזרא א'], ובשנת אחת לכורש מלך פרס העיר יי את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול וג' מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, ואחר שצוה שיעלו בני הגולה ויבנו הבית השתדל שלא יעלו ושלא יבנו בית המקדש בימיו, ואמרו ז"ל במדרשות [אסתר רבה פתיחתא ח'] שהוא גזר, דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבור, אלא שהיה אפשר לו למנוע מכל וכל אחר שהוא עצמו צוה בכך, כמו שהתפרסם בדתי פרס ומדי על דבר המלוכה אין להשיב, אלא שהיה משתדל בבטולו ומרפא את ידם והוא אמרו [עזרא ד'], ויהי עם הארץ מרפים את ידי עם יהודה וג', ושוכרים יועצים עליהם להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס, הנה שהיה נסכם לבטלו, ואחר כורש זה מלך אחשורוש בעל אחותו, ומתוך עדות בן גוריון התברר שלא היה בנו של כורש שהתגבר על מלכות בנו של כורש ומלך, והוא אמרם גם כן [מגילה י"א ע"א] שמלך מעצמו, וזה האיש מצא ענין בית המקדש בתליה וצוה בבטולו לגמרי, וכבר אמרו [שם ט"ו ע"ב], עד חצי המלכות [אסתר ה'], ולא דבר שחוצץ במלכות ומאי ניהו בית המקדש, והוא שכתוב [עזרא ד'] ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וענין השטנה היה שהודיעו למלך היותם בונים מעט מעט, והיו מטעימים לו שיש בבנינו הזק גדול במלכותו והוא אמרם [שם] ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבני ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא ינתנון כען כל קבל די מלח היכלא מלחנא וערות מלכא לא אריך לנא למחזי על דנא שלחנא והודענא למלכא, ופרשו במלות מלח היכלא מלחנא, שהוא מענין חרבן, מלשון [ירמיה י"ז] ארץ מלחה, אבל אצלי מענין קיום הדבר והעמדתו, מלשון [כתובות ס"ו ע"ב] מלח ממון חסד, כלומר מצד היותנו מעמידין בהתמדה מעמד המלך, העמדה ראויה לעבדים נאמני רוח, והיזק המלך אין ראוי אצלנו לראות, אנחנו שולחים לך ומודיעים את העשוי ואת הנזק האפשרי להמצא במעשה הזה, והאויב עם היותו מלך נמהר שלח מיד לבטל את הבנין לגמרי אמר [עזרא ד'], כען שימו טעם לבטלה לגובריא אילך וקריתא דא לא תתבנן עד מני טעמא יתשם באדין בטילת עבידת בית אלהא וג', ואחריו מלך דריוש בנו של אחשורוש אשר ילדה לו אסתר, ונמשך אחר החלק הנכבד שביחסו, וצוה בתשלום הבנין, ועלו בימיו עזרא ונחמיה התרשתא, הוא אשר התחלנו בדברי תפלתו, ושארית הגולה, ובמדרש [אסתר רבה א' א'] העידו שבאו סנקליטיו אצלו אמרו יש מלך מבטל גזירת מלך אמר להו הביאו לי קנסין הנעתקין הביאו לו ומצא, ומה שטען לפי המדרש הוא, שאביו צוה וקריתא לא תתבני עד מני טעמא יתשם, אמר להם מי כתיב לעלם, לא כתיב אלא עד טעמא מני אתשם, מאן אמר לי שאלו היה אבא קיים לא היה בונה, ומזה הצד אמר בבנינו [עזרא ו'], וסבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס, הנה שכלל ארתחששתא שהוא אחשורוש, על דעת רבים, עם הבונים, ואמנם אצל מפרשים הוא דריוש, וכן כורש אצלם הוא דריוש כמאמר [ר"ה ג' ע"ב], הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא, והוא אצלם אמרו הנה, מלך פרס, על שלשתם, אבל כלם יודו על סדור המלכים שהם כמו שהזכרנו, הראשון דריוש המדי, והוא דריוש בן אחשורוש מזרע מדי הנזכר בדניאל [ו'], והוא שהצליח דניאל במלכותו, ואחריו כורש הפרסי והוא שהחל בבנין הבית אלא שהתרפה על ידי יועצים רעים, ואחריו אחשורוש, ואחריו דריוש בן אסתר.
ואמנם לפי הנזכר במקראות טעם היות דריוש זה מתיר בבנין בית המקדש ולא חשש לבטול אביו הוא מפני שטען, שמאחר שצוה כורש בבנינו לא היה יכול אביו לבטלו והוא שאמר [עזרא ו'], דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספרא והשתכח באחמתא מגלת חדא וכן כתיב בגוה בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שים טעם בית אלהא די ירושלם יתבנא וכו', ומפני זה צוה להשלים הבנין ונשלם בשנת שש למלכותו ובמותו אבדה מלכות פרס ומדי, ולא היה עוד שם בפני עצמה, כמו שהתבאר מתוך עדות בן גוריון שאלכסנדר הרגו וכבש מלכותו, מתוך שדריוש התגבר על עם מוקדון (ורמדום) [ומרדום] ימים רבים עד בא חליפת אלכסנדרוס הנזכר והפליג בנקמה, ושם ארתחששתא לפי הנכון הוא שם הכללי לכל המלכים אשר שם, ומפני זה לפעמים על דריוש ולפעמים על הקודמים לו והוא אמרו על זה [עזרא ז'], ארתחששתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספרי דתא וג', ואין ספק שדריוש הפרסי הבונה בית המקדש הוא שהשליטו ומנהו על ישראל, ובימי נחמיה צוה על בנין העיר והוא אמרו [נחמיה ב'], אם על המלך טוב וגו' תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה, אבל עזרא הסופר הוא שנתמנה להעלותם ולהנהיגם הנהגה שלימה והא שאמר עליו, [עזרא ז'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת יי ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט, רוצה בו שכל כונתו לא היתה רק להנהגת העם ולהדריכם בדרך ישרה עד שמתוך הנהגתו תשלם הכונה בהם והוא אמרו [שם ח'], ואקרא שם צום להתענות לפני יי אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה, הורה תכלית הכונה בתענית מה היא, והוא שהיה מצטער על שהיה רואה בהם שלא היו דבקים בדרכי התורה ולא ידעו להזהר ממוקשי המוזהר בה והוא אמרו על זה [שם ט'], וכשמעי את הדבר קרעתי בגדי ומעילי, ואשבה משומם, על מעל הגולה, ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ואכרעה על ברכי ואפרשה וגו', ואמר [שם י'] ויקם עזרא מלפני בית האלהים לחם לא אכל ומים לא שתה כי מתאבל הוא על מעל הגולה, וכן אמר על התפלה הנזכרת בדברי נחמיה בן חכליה [נחמיה א'], ישבתי ואבכה ואתאבלה ואהי צם ומתפלל לפני אלהי השמים, הכונה בכל זה להיות התפלה בשבירת הלב ובהתאוננות רעיון עד שמתוכה ישוב מחטאיו ונסלח לו, והוא הודיעם סמוך לתפלתם הבטחת התקבל תשובתם אמר על תפלת עזרא [עזרא י'], יש מקוה לישראל על זאת, ובתפלת נחמיה אמר [נחמיה א'], זכר את הדבר אשר צויתי את משה וג', אתם תמעלו וג', ושבתם אלי וג', כל זה להורות שקבלת התפלה תלויה בכונה, והוא אמרו ז"ל עליה [ברכות ט"ו ע"א], כונת הלב הן הן הדברים, וזאת היא הסבה להיותה התפלה נקראת עבודה שבלב כאמרם [עי' תענית ב' ע"א], ועבדתם את יי אלהיכם [שמות כ"ג] בכל לבבכם וג', אי זו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, להיות ענינה תלוי בכונת הלב, ואמנם אצלי יאמר על התפלה עבודה שבלב, על אחד ממיניה והוא, שכבר בארו המבינים שהתפלה שני מינים, המין האחד הוא בקשת האדם על עניני גופו וצרכי חמרו בדברים הצריכים לו, ועל זה המין אמרו שאין צד הפלגה בהארכתו אמרו ז"ל [ברכות ל"א ע"א], יכול יתפלל אדם כל היום כלו וגו', ואמרו ז"ל [שבת י' ע"א] רבא אשכחיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והיא הסבה אצלי שלא הותר זה המין בשבתות וימים טובים להיותם זמנים בדרכי השם ובנוראות מפעלותיו.
והוא אצלי באור אמרם בנוסח ברכת שבת הקבועה בברכת המזון ברצונך הנח לנו יי אלהינו אל תהא צרה יגון ואנחה ביום מנוחתנו, רוצה בו אצלינו שתניחנו על צד שתהא מנוחתנו בו בהפקת רצונך, והוא בהשלים נפשנו ולתתנו מחיה לעד ולנצח, ולא תתערב בשכלנו מחשבה זרה וסיג דבר נכרי, ולא יבדיל בין הטוב ובינינו מסך המוני ומחיצה חמרית והוא אמרו, אל תהא צרה יגון ואנחה וגו', והמין האחר בתפלה והיא הכונה הראשונה בענינה הוא, לספר בשבחי השם ובנפלאותיו ובגודל מעשיו, שמתוך מה שיבחן בהשמיע לאזנו מה שיוציא בפיו יגיע אל השלמות המכוון בו, וידבק באל ובדרכיו עד שישפיעהו שפע אלהי יגיעהו אל התכלית הנכבד, ואל זאת הכונה קבעו בתפלה שלש ראשונות ושלוש אחרונות על זה הצד, וגם באמצעיות העירו בתחלתן אל זאת הכונה, תחלה העירו היות תכלית התפלה אל הגעת התכלית אמר, אתה חונן לאדם דעת וכו' וחננו מאתך דעה ובינה והשכל, והוא אמרם בירושלמי [ברכות פ"ה ה"ב], אמר ר' תמה אני מפני מה בטלו חונן הדעת וכו' וחננו ובינה בתפלה בשבת וכו', והוא שתפלת השבת גם היא אל זאת הכונה, אמר [תהלים קי"ט] קדמו עיני אשמורת לשיח באמרתך, צדק עדותיך לעולם וגו', והוא אצלי אמרו [שם י"ג] האירה עיני פן אישן המות, אע"פ שבאורו אצל המפרשים שהוא מבקש על הארכת חייו, כלומר האירה עיני לשוב לך פן אמות ואישן שנת עולם, אבל אצלי לבאר שהוא מבקש על החיים הנצחיים, כלומר האירה עיני, והוא המשל בהשלמת ענינו עד שלא ישן במותו אבל ישאר ער אחר מותו, על דרך [ברכות י"ח ע"א] צדיקים במיתתן קרואים חיים, והוא אצלי על דרך מה שאמרו [שם ס"ד ע"א] תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, והוא המין הנכבד בתפלות ראוי להאריך ולהתמיד בו, ואע"פ שאמרו ז"ל במסכת מגלה [י"ח ע"א] כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם, לא על התמדת התפלה אמרו כן, אבל על אריכות בלתי נאות, והוא הכונה באמרם יתר מדאי, בענין האריכות בתארים כמו שכתבנו ובענין הדבור האמצעיים, כמו שקדם באמרו [קהלת ה'] אל תאמר לפני המלאך וגו', יש לו סוד וכונה בלתי מורגשת אצלם, והוא אמנם הערה אל סבות קרובות, וכבר התבאר על מלת מלאך שהיא מלה סוגית כוללת ומקפת, אמרו ז"ל [עי' אבות פ"ד מי"א] עשה מצוה קנה לו מלאך אחד, ואם אמר גם כן [עי' דניאל י'] אין איש מחזק על ידי כי אם מיכאל שרכם, הכונה על הוראת מערכת הכוכבים שאין במערכותם הוראה להצלחתם רק למיוחד, וכבר נתפשט הטעות עד שנפשות המתים העירו להתפלל בעדם ונמשכו על אמרם [תענית ט"ז ע"א], למה בבית הקברות כדי שיבקשו רחמים עלינו, וזה מאמר יחיד, כבר בא בצדו טעם אחר הביאו הר"ם ז"ל [הל' תענית פ"ד הי"ח] והוא, לומר אנו חשובים לפניך כמתים, והראשון גם כן יש לו ביאור, וכבר דמו אותם סכלותם להיות יחיד מתפלל בעד רבים, ואין זאת הכונה, אבל להיות יחיד כמנהיג לשאר העם וכמודיע להם דרכי התשובה ממנו יראו וכן יעשו, ואם הוא מוציא את שאינו בקי, אין הענין רק לטוב כונת השומע והכניעו לב לשמוע ולשוב מדרכיו הרעים ולהתנהג בדרך מנהיג ההוא, והיא הכונה בהשתדלם תמיד בהעמדת שליח צבור הגון, כל שכן בימים אשר נחו בהם מטרדות זמנם ושמו מגמת פניהם להתמיד בתפלה כהיום הנכבד ושאר התעניות, כמו שיתבאר בהלכות פרקי שאר תעניות, והוא אצלי הכונה במאמר תפלות נחמיה אמר תחלה [נחמיה א'], לשמוע אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה על בני ישראל עבדיך וגו', שזה אמנם הערה אל יום הנכבד נתנו כלו וחלקיו בתפלה אל השם ית' למחילת חטאתו וחטאת עמו כאמרו, יומם ולילה על בני ישראל וכו', ולא הזכיר עתה רק תפלתו לבד ואחר זה אמר [שם], תהי אזנך קשבת אל תפלת עבדך ואל תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמך, הורה שהנמשך מתפלתו התעורר הירא את דבר יי להתפלל ולשוב גם כן, מפני זה הוסיף בדבריו, ואל תפלת עבדיך החפצים וגו', והוא אמרו והצליחה נא לעבדך היום, ותכלית ההצלחה הוא השפעת הטוב לזולתו כמו שנודע, וכבר שגו גם כן פקו פליליה לדמות ענינם ליועצי המלך הקרובים אליו אשר המנהג לשומם מליץ בעדם, אוי לנפשם אל מי ידמיון אל, ולא זכרו מאמר [איוב ל"ז] היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע, על אלו וכיוצא בהם אמר [מגילה י"ח ע"א] על מי שמספר שבחו יותר מדאי שנעקר מן העולם, לא התמדת התפלה הנכונה, ובלבד שתהא על צד כונה נכונה כמו שהזכרנו, והוא שהחמירו והאריכו תמיד בכונת התפלה אמרו ז"ל, בכל לבבך [דברים ו'], בשעה שמתפללים לא יהיו להם שני לבבות, הכונה אל המין השלם שבתפלות שלא יחשוב בה בחלק חוק הגוף כלל, והיא הכונה אצלי באמרם [ירושלמי ברכות פ"א ה"א] לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן אצלי היא הכונה באמרם [יבמות ק"ה ע"ב] המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כי אז יצליח דרכיו ואז ישכיל, וכן אמרם [תענית ח' ע"א] אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר [איכה ג'] נשא לבבנו אל כפים, ר"ל שלא יפזר נפשו הנה והנה.
ולהעיר אל ההשתדלות בכונה בכל מיני התפלות אמרו [ברכות ל' ע"ב] על החסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת וכו', ולהסיר מלבבם כל מחשבת מבדלת, ואצלי הכונה גם כן באמרם [שבת י"ב ע"ב] אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, הערה אל הכונה, והוא אצלי אמרם [שם] שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והוא שכבר באר הר"ם שכל כח אמנם נקרא מלאך, וכבר בא בחדוש דברי אליהוא [איוב ל"ג] אם יש עליו מלאך מליץ וגו', והוא, שהיה איוב מתפלא תחלה בדרכי ההשגחה עד שבאתהו הנבואה והתחרט על אשר הוגיע שכלו בבלתי נאות ונחם על עפר ואפר, ובאו גם כן דעות חבריו כמו שבא הרמז בדבריהם, עד שנשאר התמה לאיוב בראותם לפעמים הצלות מופתיות, וביאר אליהוא שהוא ממדת פמליא של מעלה שמלאך אחד יליץ ויחון מדרכו שיציל להפלגת היות חסד נטוי על ברואיו ואם הוא על דרך הזרות כאמרו [שם], פעמים שלש עם גבר, והכחות אשר מהם ימשכו הטובות והמעלות יקראו אם כן מלאכי השרת, והפכם יקראו מלאכי חבלה, והוא אצלי אמרם [עי' שבת פ"ח ע"א] בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת והניחו עטרות בראשיהם ובשעה שאמרו עשה לנו וכו', באו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום, הנה שכפל מספר ה[מ]פרקים, הכונה אצלי שהוא העיר על השלש כחות הנמצאות בטבע האדם, הצומחת והמתאוה והמשכלת, וכבר התבאר במקומו פעלות כל אחת מהן, והיה מספר בני ישראל בעת ההיא ששים רבוא, כמו שהעיד הספור, והכחות השכליות קרא מלאכי השרת, ושאר כחות מלאכי חבלה, והכח השכלי הוא סבת כל מעלה וכל שלימות, וצרותיה סבת כל גנות ופחיתות, נמצא סבת שלימותם ששים רבוא מלאכי השרת, ושלימותם הוא המשל בעטרות, כמו שבארנו באמרם [ברכות י"ז ע"א] צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונמצא גם כן סבת העדר מעלתם ק"כ רבוא מלאכי חבלה, וזה גם כן הביאני לבאר כן אמרם, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, רוצה בו שהלשון הזר והבלתי שגור טבע הנפש להתערבב בדבר האדם בו, ואין הכונה מצויה בהתפלל בלשון ההוא, ואם התירו את התפלה בכל לשון, כבר העירו את הישן באמרם, [עי' סוטה ל"ב ע"ב] בכל לשון אשר אתה שומע, וכבר באו בזה פירושים אחרים גם כן להוציא מלב מכניסי רחמים על ידי סרסור, אשר כבר נסעדו בזאת ההגדה, אלא מה שבארתי נכון אצלי, והוא אם כן הערה אל הכונה בתפלה כמו שרמזנו, ואז ראוי להתמיד בתפלה ולקבוע עתים אם על צד החיוב אם על צד הנדבה כאמרם ז"ל, [ברכות כ"א ע"א] ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו, כל שכן במין התפלה המיוחד, ועל ידי התפלה אי זה מין שיהיה יתרככו טבעיו ויכנעו רעיונותיו עד שישוב ורחם וישלים ענינו, עד שיתמיד השגחתו ית' עליו וידביקנה אחר שכלו ואחר טוב כונתו בתפלתו, שזהו הרצון הקדום, לא שישתנה רצונו בהעתירו מי שלא נעתר, כי כן יסד המלך וכן רצונו הקדום בהיות התפלה על צד הרמוז ובכונה יתרה בשבירת הלב ובהתאוננות רעיון כמו שכתבנו, והוא אמרם [שם ל"ב ע"ב] אע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, ר"ל בהיותה עם התאוננות בעליה מחטאיו, שזה אמנם יסוד התשובה כמו שקדם לנו, ועל זה הצד ראוי לשבח מיני התפלות וההתמדה בהם כמו שהעירונו גם כן זאת הכונה בדרכי הקרבנות, וכבר אמרו גם כן [שם] גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, ובאור זה אצלי הוא על צד מה שהורה הר"ם ז"ל, שכונת עבודות התפלות וההודאות הם זכרון השם תמיד ואהבתו ויראתו והאמנת מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו אף כי הם מתוך ענינם יגיעו לו דעות מועילות משלימות, ונמצא יותר קרוב אל הכונה הראשונה מן הקרבנות, שהם לגמרי על צד כונה שנית כמו שיתבאר, ואמנם מצד מה שיש בה מינים נוטים אל הכונה השנית, הוא היחס והערך אשר בינה ובין הקרבנות, עד שאמרו [שם כ"ו ע"ב] כנגד תמידין תקנום, כמו שנבאר, וכבר כתב הרב ז"ל שמצד היות זה המין, ר"ל העבודות, יותר קרוב אל הכונה הראשונה ממעשה הקרבן השתדל בהתמדתן יותר ויותר, והוא שמעשה הקרבן לא הותר אלא במקום ידוע ובזמנים ידועים על ידי אנשים מיוחדים, אבל התפלות ומיניהם נצטוו בהתמדתם בכל זמן ובכל מקום על ידי מי שיזדמן, מי האיש החפץ חיים, אלא שראינו מי שכתב שקודם עזרא לא נתקנו התפלות בכל מקום, אלא שעזרא ייסד התקנה ותקנם לכל כנגד תמידין, וזה מצד שאע"פ שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום כמו שאמר [שמות כ"ג] ועבדתם את יי אלהיכם, ואמרו ז"ל [תענית ב' ע"א] אי זו עבודה שבלב זו תפלה, כמו שכתבנו, מכל מקום מנין התפלות אינה מן התורה, וכן אין לתפלה זמן קבוע מן התורה, אלא שיהא כל אדם מתפלל בכל יום מאי זו שעה שירצה שיגיד שבחו של הב"ה בחזקת ידו הכל לפי מה שהוא אדם ואחר כך שואל צרכיו, ואחר כך מסיים בשבח ובהודאה על מה שהשפיעו, וכן היה המנהג מימות משה ועד עזרא, ואחר שגלו גלות בבל ונתערבבו באמות ונתבלבלה שפתם כמו שאמר [נחמיה י"ג], חצים מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית, לא נזדמן להם הדבור על הרגל תמידי והיו משתבשין בדבריהם בתפלותיהם, כיון שראו עזרא ובית דינו כך, תקנו להם נוסח תפלה סדורה והם שמנה עשרה, תחלתן וסופן דברי תודה, ר"ל שבח והודאה לשם ובחינת נפלאותיו והכרת מעשיו, ואמצעיתן שאלת הדברים הצריכים כמו שהתבאר, ומצד מה שתקנום כנגד התמידים באו שתי תפלות בכל יום שחרית ומנחה כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ובימים שיש בהם קרבן מוסף תקנו תפלה שלישית כנגד קרבן קראוה תפלת מוסף, ותקנו גם כן תפלת ערבית כנגד אברי תמיד של בין הערבים שהם מתאכלין והולכין כל הלילה, ומה שאמרו [ברכות כ"ו ע"ב] אברהם תקן תפלת שחרית יצחק תקן תפלת המנחה יעקב תקן תפלת ערבית הוא נאמר על צד אחר.
ונשוב לדברינו והוא, שנמצא מכח תקנתם אל זמני התפלות, בכל יום על צד [תהלים נ"ה] ערב ובקר וצהרים אשיחה וגו' הערה להיות כל עתות היום לעבודתו, וכן הערה בהם אל ג' זמני האדם שהם ביחס זמן ערב ובקר וצהרים, ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים עוד תפלה רביעית והיא תפלת המוספין, והוא הוסיפו תפלה אחרת בתעניות אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה כדי להוסיף בתפלה ובתחנונים, ותפלה זו נקראת נעילה, מפני שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה, כלומר ננעלו שערי שמים והלך היום ועדיין תפלה בפינו, ונמצאו חמש תפלות ביום הכפורים מה שאין כן בשאר הימים, ששאר הימים יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ויום שיש בו נעילה אין בו מוסף, וזה גם כן מצד שהוא יום מיוחד אל תכלית התשובה כמו שקדם... בו לתפלות מתמידות ולכונות יתירות מועילה לכונה, כמו שיובן מנסח דבריהם, והוא הסבה להתודות תכלית הוידוי בכל אחת מהן.
מעתה עלינו לבאר דרך סדורן ופרטי עניניהן ותכונת משפטיהם איך היא אחת לאחת, וכבר קדם לנו בתפלת מנחת [ערב] יום הכפורים שתקנו בה סדר הוידוי גם כן, כמו שהתבאר, כדי שיכנסו בטהרת הלב ובקדושת המחשבות לזה היום הנכבד, וכבר בארנו גם כן שאחר שפסקו מסעודתם וקבלו עליהם תורת ענוי, ר"ל שגמרו דעתם לקבל ענוי, אסורין בכל אחד מאותן הדברים שהענוי תלוי בהם, וכבר ראינו מקצת גאונים שהורו שהדבר תלוי בברכת המזון, ר"ל שמאחר שבירך חייב בחמשה ענויין בין גמר בדעתו בכך בין שלא גמר בדעתו כך, וזה הבל, שאין הדבר תלוי אלא בכונת הלב לקבלו, וכל זמן שהוא מבעוד יום אע"פ שבירך ברכת המזון הותר בכלן אם לא קבלו, אם בלבו אם בברכת שהחיינו, שאם בירך זמן על היום אפילו מבעוד יום כבר קבל קדושתו עליו, אבל אם לא קבלו עליו מותר כל זמן שיש לו שהות לתוספת ענוי, וכיון שהגיע לאותו זמן הראוי לתוספת או מכיון שקבלו עליו חולץ מנעליו ומתחיל כל דיני ענוי, ומברך כל אחד ואחד לעצמו ברכת שהחיינו, שכך נקבעה הלכה במסכת ערובין [מ' ע"ב] זמן אומרו אפילו בשוק, שאם לא כן, ר"ל שלא יהיה מקום לברכת זמן אלא על הכוס, זמן של יום הכפורים היאך אפשר לקובעו על הכוס שהרי אין שם כוס, והוא אמרם שם זמן של יום הכפורים היכי ליעביד ליבריך ולשתי כיון דקבליה עלויה אסור למשתי, ליבריך ולא לישתי, המברך צריך שיטעום, לותביה לינוקא, אתי למיסרך, ומטעמים אלו הכריחום עליו שיוצאין ידי חובה ממנו בכל מקום, והוא אמרם זמן אומרו אפילו בשוק, ועכשו נוהגים לאמרו שליח [צבור] בבית הכנסת קודם שיתחיל להתפלל ועונין כל הצבור אחריו, וטעם הדבר שמא שכחו, ר"ל היחידים ולא ברכוהו, ויש מי שכתב שאין הצבור צריכים לענות ולברך אלא שליח צבור מוציאן, וכתבו הגאונים שמכל מקום ראוי לתלמיד חכם לברכו בתוך ביתו בשעה שהוא מקבל עליו קדושת היום, ואחר שמברך שליח צבור שהחיינו מתחיל בברכו, ויש שמתחילין והוא רחום, ויש מקומות שמוציא שליח [צבור] ספר תורה ומברך זמן, ויש מקומות שנוהגין להוציאה אחר ברכת זמן.
וענין הוצאת ספר תורה אצלם הוא, שהם מכונים להתיר נדריהם ואומרים נסח שכבר קבעוה קצת גאונים בהתר נדרים וכנויי נדרים, והוא נסח כל נדרי ואסרי וקונמי וקונחי וקונסי וכו', שלשונות אלו כלן נקראין כנויי נדרים כמו שהתבאר במסכת נדרים [י' ע"א], ואומר נוסח ואחר כך מברך זמן, ויש מקומות שנוהגין לחזור נסח זה שלשה פעמים, אלא שעקר מנהג זה, ר"ל היתר נדרים על צדדים אלו, כבר עלתה... עליו בלבן של אחרונים, והחזיקו במנהג טעות, ושאין נדרים בטלים בכך כלל ומפני זה בטלו עניינו שלא לאמרו כלל, זה בטלו שלא יהיו עמי הארץ טועים בכך לומר שנדריהם בטלים ויבא הדבר לידי זלזול חרמות ונדרים, מצד שהם שומעים לו בנוסח זה בטול נדריהם לגמרי, כמו שנקבעו לו אם נדר נדרנו אין כאן נדר אם איסר איסרנו אין כאן איסור אם חרם חרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה אם קיום קיימנו אין כאן קיום בטל נדר מעקרו בטל חרם מעקרו וכו' עד אין כאן נדר אין כאן שבועה אין כאן קיום יש כאן מחילה וסליחה וכפרה ככתוב בתורת משה עבדך [במדבר ט"ו] ונסלח לכל עדת בני ישראל, ורבינו סעדיה ז"ל התירו לאמר אלא שלא כלל בהיתר זה נדרי יחיד, אלא הסכמת צבור שנדרו או שהחרימו שהם רשאין להתיר בלא חרטה ושאלה לחכם, וכן כתב הרב הגדול קרובנו ר' נתן בר' מאיר במסכת שבועות בפירוש, שאותם הגזירות ותקנות שאנו גוזרים על דעת המקום ועל דעת הקהל יש להם היתר אע"פ שהוא על דעת רבים, ר"ל על דעת הקהל, ואפילו בלא חרטה, מפני שדעת הקהל לכך התירו כשירצו, אבל נדר ושבועה של יחיד אינה נתרת בדברים אלו שאין לנו להתיר נדרים בדרך זה, ר"ל להתנות אחר שנדר שיהא נדרו בטל, והיתר נדרים אינו אלא על ידי חרטה ושאלה כמו שהתבאר במקומו, ורוב הגאונים נוטים לומר שאף נדרי קהל וחרמותיהן וחרמות שלהם לא נותרה התרתן אלא על ידי שאלה, וכן כתב רב נטרוניאי בפירוש, צבור שהחרימו או נדרו ונתחרטו ילכו אצל חכם ויתיר, אלא שמקצת מקומות נוהגין צבור להתיר שלא על ידי חכם אלא שמוציאין ספר תורה ומודיעין שהתירו נדרים, וגאון ז"ל כתב בתשובת שאלה שלא לומר כל נדרי כל עקר שלא לזלזל בנדרים, שהיו מחמירין בהיתר נדרים ושבועות חומרא יתירה, אמר אחד מהם זה לשונו בתשובת שאלה, מסכת נדרים לא נשנית בשתי ישיבות כיום יתר ממאה שנה, ולא סמכנו על עצמנו להתיר לא נדר ולא שבועה, לא בישיבה שלנו ולא בשאר מקומות, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אלא שבשאר ארצות שמענו שאומרין כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו שיהיו נוהגין בזה כל עקר, ואף אתם החמירו בדבר, ואם חכמי ישראל בחכמת הספקות הועלו מה נעשה אנחנו אזובי קיר עם היותנו קלפת השום בערך אל חכמתם ותורתם, וכבר ראינו במקצת האחרונים שהחליפו את השטה והוא, שהודו לדבריהם של ראשונים שאין התר על צד זה מועיל כלל שכבר חלו עליו נדרים מן הדין, אלא שהם אינן מתירין בנסח זה נדרים שכבר עברו, אלא משנים את הנסח לבטל את הנדרים שהם עתידין לנדרם מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא, ובמקום כל נדרי די נדרנא וכו', די נדור וכו', מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא וכו', כדי שלא יחול עליו שום נדר באותה שנה לא לצבור ולא ליחיד הנותן בלבו לאותו תנאי על נדרי עצמו, וזה אמת, אלא שבדרך זה יש לו צדדין שאין תנאי זה מעכב להיות נדרים חלים על הצבור או על יחיד, וזה תלוי בזכירת התנאי, ר"ל שאם הוא נודר או אם הצבור נודרין או מחרימין על אי זו תקנה ובשעת הנדר אין להם זכירה באותו תנאי כלל הרי אותן נדרים בטלים לגמרי שהתנאי מבטלן, ר"ל שכבר שלא יהא שום נדר חל עליו, ואי אפשר לומר שנתבטל התנאי שהרי לא זכרו בשעת הנדר, אבל אם זכר את התנאי בשעה שנדרו ונדר הרי זה בטל את התנאי, ואע"פ שלא בטלו בפירוש, מכל מקום כיון שזכרו בשעת הנדר והוא נודר דעתו היה לבטלו ונמצא תנאי בטל ונדר קיים, ונמצא שאין תנאי זה מועיל אף לנוסח שני אלא למי שנודר ואינו זוכר את התנאי, אלא שעל דעת רבא [נדרים כ"ג ע"ב] אם נדר והיה זוכר את התנאי בשעת הנדר ואמר על דעת התנאי אני עושה או על דעת ראשונה אני עושה נדרו בטל, שהרי על דעת התנאי נדר, אבל אם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה, נדריו קיימין, שכיון שהיה זוכר את התנאי ולקיים את הנדר כמו שבארנו, וכל זה יתבאר ממה שאמרו בתלמוד נדרים פרק ארבעה נדרים, [שם] אמרו שם ז"ל, הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שאני זכור בשעת הנדר, והקשה אם זכור בשעת הנדר הא עקריה לתנאיה וקיים לנדריה, אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר, רבא אמר לעולם כדקתני והכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה והשתא קא נדר וזכור בשעת הנדר אם אמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא ואי לא אמר על דעת ראשונה אני נודר, [עקריה לתנאיה וקיים לנדריה] ולשיטה זו לדעת רבא כל שאינו זוכר את התנאי בשעת הנדר נדרו קיים, וכנגד דבריו של אביי, שאם לא כן מה בין אביי לרבא, אלא שדעת קצת המפרשים לומר שלא חלק אביי ורבא כלל אלא שרצה להעמיד לשון המשנה, ומכל מקום מודה הוא שאם זכור שאין הנדר חל כלל, שרצה, ונמצא הענין על דרך שכתבנו, ויש מי שנוטה לומר שעל דעת רבא אם אינו זוכר את התנאי אין התנאי מועיל לבטל את הנדר, ואין בטולו תלוי אלא כשהוא זוכר את התנאי תוך כדי דבור ומזכירו ואומרו על דעת ראשונה אני עושה, ויש מי שאומר שאם אינו זוכר את התנאי בשעת הנדר אפילו לדעת אביי אם זכרו אחר כן וקבע בלבו בשעת זכירה קיום הנדר שאין התנאי מבטלו, ויש מי שאינו מודה כן אלא אם כן זכרו תוך כדי דבור וקבעו בלבו, כן יש לנו במסכת נדרים [שם] גרסא אחרת בדבריו של רבא, וכן יש מן הגאונים שהורה שכל דינין אלו לא נאמרו אלא בנדרים אבל בשבועות אין קולא זו נוהגת בהן כלל, ויש מי שמודה שהשבועות והנדרים כלם על דין אחד נאמרו, ואחרי שגאוני עולם נסתפקו בעניינות האלו מה אנו מה חיינו להכניס עצמנו במחלוקת, ואנו אין לנו אלא להניח מקום לשלום ולברוח מן הספקות, ומפני זה נהגנו שלא לומר נסח כל נדרי כלל, שלא לזלזל בנדרים, ובתלמוד נדרים [שם] אמרו בפירוש על ענין סוגיא זו, רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפרקא, ר"ל שמועה זו הנזכרת והיא הרוצה שיתקיימו נדריו וכו', אמר ליה רבא תנא קא מסתם ליה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפרקא.
נמצא לפי מנהגנו שאחר שברך ברכת שהחיינו פותח שליח צבור בברכו, וכבר נהגו במקומות לעטרו בפיוטין, ואחריהן פותח שליח צבור ועונין אחריו כדרך שאר הימים, ופורס על שמע שתים לפניה ושתים לאחריה כשאר לילי שבת וימים טובים וחותם הפורס סכת שלום וגו', ואומר שליח צבור קדיש ואין משלימו, ר"ל שאינו אומר תתקבל וכו', ועומדין לתפלת ערבית, ואומרין בראשונות זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן על הצד שבארנו בתפלות ראש השנה, וחותמין המלך הקדוש, ואחריה אומר אתה בחרתנו ויעלה ויבא, ואומר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו וכו', ואומר מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו' עד ומלכותו בכל משלה, ואומר וקדשנו במצותיך, ויש שסומכין נוסח מחול לעונותינו לאתה בחרתנו, מצד שהם דורשים סמוכין לסמכו למה שנאמר בו, ר"ל באתה בחרתנו, ותתן לנו וכו' למחילה ולסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עונותינו, ויש שאומרים אותו לבסוף סמוך לנוסח וקדשנו במצותיך כדי שיסמכו מחילה לחתימה, וזה וזה לדבר מצוה נתכוונו, וחותמין ודברך אמת וקיים לעד בא"י מלך מוחל לעונותינו ולעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, ואומר עבודה והודאה, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים, ומתודה כסדר שכתבנו תבא לפניך תפלתנו וגומר את כלו עד לעשות את כל דברי התורה הזאת, ואומר אלהי עד שלא נוצרתי, ובסדר רב עמרם מצאנו שחולק את הוידוי מקצתו באמצע תפלה ומקצתו לאחר תפלה, אלא בשליח צבור כשמתפלל בקול רם בארבע תפלות של יום כמו שהתבאר אבל בתפלת ערבית וכן בשאר תפלות לכל יחיד ויחיד או אף לשליח צבור כשמתפלל בלחש אין שם וידוי באמצע תפלה, ויש מי שכתב דרך פשרה כדי להעמיד את דבריו, שלא נאמר ביחיד שאומרו אחר תפלתו, אלא בשאר וידוי, ר"ל מה נאמר לפניך וכו' על חטא וכו', ומכל מקום אבל חטאנו וכו' רשאי לאומרו באמצע תפלה, ואין בדברים אלו ממש, ומהיכן יצא לחלוק זה מזה מאמצע תפלה עד סוף תפלה, ועוד והלא עקר וידוי אבל חטאנו הוא כמו שאמרו ז"ל בשמואל כי מטא שליחא דצבורא אבל חטאנו קם אכרעיה אמר שמע מינה עקר וידויא האי הוא, והיאך נאמר שלא נאמרה סתמא של שמועה על עקר הוידוי, נמצא עקר המנהג על הצד שכתבנו, ר"ל לאומרו אחר תפלה.
ולאחר שהשלימו תפלתם אין שליח צבור יורד מן הבימה כלל אלא עומד לשם ואומר קדיש ואין משלימו, ומסדר סליחות ופסוקי דרחמי, ואומר שלש עשרה מדות כסדר לילות של ראש השנה ויום הכפורים, ואומר קדיש שלם, והולכין לבתיהן, ואם חל יום הכפורים להיות בשבת מזכיר בתפלה שבתות למנוחה ויום הכפורים לסליחה וכפרה את יום המנוח הזה ואת יום הכפורים הזה למחילה וכו', ויש שמוסיפין את יום מקרא קודש הזה כמו שכתבנו בראש השנה, וחותמין ודברך אמת וקיים לעד מקדש השבת וישראל ויום הכפורים, ואחר שמשלימין תפלת ערבית יורד שליח צבור מן הבימה אל התיבה ואומר ויכלו השמים וגו', ואומר ברכה אחת מעין שבע והוא מגן אבות בדברו וכו', כסדר כל שבת ושבת, וחותם מקדש השבת, ואין מזכירין בה יום הכפורים כלל, כמו שהתבאר ממה שאמרו ז"ל בתלמוד שבת [כ"ד ע"ב], יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור יורד לפני התיבה ערבית אין צריך להזכיר של יום טוב, בברכה אחת מעין שבע, שאלמלא שבת אין שליח צבור יורד לפני התיבה ערבית ביום טוב, ואע"פ שבתפלת נעילה של יום הכפורים שחל להיות בשבת אנו מזכירין, ואין אנו נזקקין לומר אלמלא יום הכפורים אין שליח צבור יורד בנעילה בשבת, כבר נזכר הטעם הזה במסכת שבת [שם] לומר יום שהוא נתחייב בחמש תפלות, ואנו אין לנו אם נתחייב בהם מצד שבת אם מצד יום הכפורים, אלא הואיל וכבר נתחייב במקצת תפלות של יום נתחייב בכלן, וצריך להזכיר בהם כל עניני היום, אבל ברכה מעין שבע אף בשבת אינו מעקר חיוב אלא מפני שתקנוה מפני הסכנה ונמצא שלא נתחייב היום בה כלל, והילכך של שבת מזכירין בה מדרך התקנה, של יום טוב אין מזכירין בה הואיל ואין בה חיוב לקדושת היום כלל, ואחר כך עולה שליח צבור על הבימה ועושה כסדר שכתבנו.
ומקצת זקנים נוהגים להתעכב בבית הכנסת כל הלילה ולעשות בדברי שבח והודאה לשם ית', ויש שאין נוהגים כן, ובמסכת יומא [י"ט ע"ב] אמרו ז"ל מיקירי ירושלם לא היו ישנים כלל כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו, ותניא בגבולין עושין כן אלא שחוטאין, ואמר אביי ואיתימא רב נחמן תרגומא אנהרדעא, אבל במקומות שאין רגילין לחטוא אם רצו לעסוק כל הלילה בדברי תורה שפיר דמי, ובקצת מקומות נוהגין להעיר את עצמן בקריאת ספר תהלים וקורין אותו לאור הנרות, ואע"פ שיש לחוש להטייה, בצבור אין חוששין כמו שבארנו, או שהם קורין שנים בענין אחד, ושאינן נוהגים כן הולכים לבתיהם ומשכימים לבית הכנסת ופותחים בנטילת ידים, ואומר כל הקרבנות וסדר הברכות, ומדרשו של ר' ישמעאל וסדר פסוקים של שבתות וימים טובים, וקודם שיתחיל בפסוקי דזמרה, ר"ל ברוך שאמר, נוהגין בקצת מקומות לקרוא מזמורים של תשובה ואלו הם, [תהלים י"ז] תפלה לדוד שמעה צדק וגו', [שם כ"ה] אליך יי נפשי אשא וגו', [שם ל"ב] אשרי נשוי פשע, [שם נ"א] הרב כבסני וגו', [שם פ"ו] הטה אלהי אזנך וגו', [שם קכ"ג] שיר המעלות אליך נשאתי את עיני וגו', [שם קכ"ד] לולא יי שהיה לנו וגו', [שם ק"ל] והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, ואחר כך חוזר לברוך שאמר וגו', ומשלימין ואומר טוב להודות וגו', ואם חל בשבת מתחיל מזמור שיר ליום השבת וכל השירה, ותוספת מזמורים אלו רשות הוא, וכל המאריך הרי זה משובח, אלא שמי שאינו רוצה בכך ופוטר עצמו במה שמתוקן לו אין לנו לערער עליו או תרעומת בכך ובלבד שיכוין לבו לשמים, וכשמסיימין את השירה עומד שליח צבור, וראוי להזהר במי שממנין אותו ליום זה שלא יהא מאותם הנאמר עליהם [ירמיה י"ב] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ובהלכות תענית יתבארו בזה תנאי מי שראוי למנותו לימי תשובה, כל שכן ביום הנורא הזה הנאמר עליו [ישעיה נ"ח] ולקדוש יי מכובד, שראוי לעטרו בכל מיני כבוד ומעלה, שצריך להיות אמרות המכפר בעד כל קהל ישראל אמרות טהורות כסף צרוף זהב מזוקק שבעתים בשפה וברעיון אין פרץ בחדרי לבבו ואין צוחה ברחובות שפתיו, ועומד ומסדר פיוטין כחזקת יד רצונו ופותח בנשמת כל חי עד חי העולמים ואומר קדיש, ואין משלימו, [י"א] פעמים אומר קדיש ביום זה, מלבד מה שסדרנו בסדור ליל כניסתו, חמש מהם אומרם שלם והוא בסוף כל תפלה מחמש תפלות שמתפללין, ד' של יום, ר"ל שחרית ומוסף ומנחה ונעילה, וחמישית בסוף תפלת ערבית של יצאתו, והששה הנשארים אומר אותם שלא בשלימות, ר"ל שאין אומר תתקבל ויהא שלמא וכו', אלא עד ואמרו אמן, כמו שיתבאר עתה בסדור הנהגת תפלת היום אחת לאחת, והוא שאחר שסיימו הצבור תחלה את הפסוקים וכן אחר שיסיימו על ידי שליח צבור נוסח נשמת כל חי כלומר עד מלך מהולל בתשבחות, אומר שליח צבור אל ההודאות וכו' הבוחר וכו' חי העולמים, ולשון חי העולמים נגזר מענין וישבע בחי העולם, רוצה בו שהוא על דרך האמת חיי העולם, ורוב בני אדם קורין חי העולמים בפתחות החי"ת, והוא נוסח מבואר ההפסד, כאמרם ז"ל [בראשית רבה ס"ח ט'] מעונה אלהי קדם [דברים ל"ג], הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו, הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס, והביא על זה ענין רכיבה, בהיות זה הפסוק, ר"ל מעונה אלהי קדם, סמוך לאמרו רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, וביאור מלת רוכב אצלו ית' רוצה שליט ומנהיג, על דמיון [שם ל"ב] ירכיבהו על במותי ארץ, וכן [הושע י'] ארכיב אפרים, פירושו אמשילהו ואשליטהו, וכן [תהלים ס"ח] רוכב ערבות, ענינו שליט עליו, ומלת ערבות תונח על הגלגל המקיף, והוא אמרם [חגיגה י"ב ע"ב] ערבות רם ונשא שוכן עליו, וכבר הפליג הר"ם ז"ל לדקדק תוכן אמרם שוכן עליו ולא אמרו שוכן בו, שאלו אמר שוכן בו היה מתחייב לו ית' מקום, או היותו כח בגלגל, כמו שסופר בכזבי הדעות (האצביות) [הצבאיות] אבל אמר שוכן להורות כי הוא ית' נבדל ממנה ואיננו כח בו, ואמנם אמרו שוכן בערבות, נראה שהוא סומך אל הדמיון שכתב הרב בביאור רוכב שמים, וזה שהושאל לו לשון רכיבה להיות הרוכב מעולה יותר מן הנרכב, ואמרו הנה יותר, על דרך הרחבה גם כן שאין הרוכב ממין המורכב, והרוכב גם כן הוא אשר יניח הבהמה אל כל אשר יחפוץ יטנה והוא בלתי נדבק בה, כן הנעתו ית' הגלגל על זה הדמיון והוא ית' נבדל ממנו ואיננו כח בו כמו שביאר הר"ם ז"ל, והוא אמרו שהוא מעון עולמו ואין העולם מקומו, והנה הפסד מבואר הנוסח הנזכר, מבואר שאין הרוכב טפילה לסוס, ויש שמגיהין חי לעולמים, וגם הוא כשידוקדק יש בו מן השגיאה אלא שיסבול באור, והעקר כמו שכתבנו חי העולמים בנקוד קמץ קטן, שהוא ית' חיי העולם, ושבמציאותו ימצא הכל משפע כבודו ברצונו ובחכמתו כמו שנודע, וכמו שאמר [דברים ל"ג] ובגאותו שחקים, וכן נמצא במחזורים מדויקים.
ונשוב לדברינו והוא, שאחר סיום נשמת כל חי וכו' אומר שליח צבור אל ההודאות וכו', ואומר קדיש עד ואמרו אמן לבד, ואומר ברכו וקרית שמע בברכותיה עד גאל ישראל, ומפסיק בפיוטין במקומות שנהגו להאריך בהם כפי רצונו, ועומד בתפלה ומתפללין כל הצבור גם כן בנוסח תפלת ערבית, ומתודים אחר תפלתם הכל כמו שהוא מסודר בתפלת ערבית, לא פחות ולא יתר, ואחר כך חוזר שליח צבור לתפלה בקול רם ומתחיל בברכה עד למען שמו באהבה, והמנהג להפסיק בקרובה ובפזמונים כמו שהתפרסם בסדור הקרובות, מגן ומחיה ומשלש [ג' פעמים קדושה], ופזמונים כפי רצונו וסלוק וקדושה, ומתחיל בברכת אתה קדוש ובכן ובכן ובכן וכו' ואתה בחרתנו ויעלה ויבא, ולאחר שסיים נוסח יעלה ויבא לא יסמוך לו ברכת מחול לעונותינו כמו שבא בתפלת צבור וכמו שהתפלל גם הוא בלחש, אלא אומר תבא לפניך תפלתינו וכו' שאנו עזי פנים וכו', או שאין אנו עזי פנים וכו', כמו שהתבאר בפרקים הקודמים, ויאמר אבל חטאנו וכו' עד כי אמת עשית ואנחנו הרשענו, ואחר כך יאמר מיד אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה וכו', והמנהג לומר כאן י"ג מדות שבעה פעמים וששה סליחות, ואחר סליחה ששית יאמר פסוקים של וידוי ומתודין הצבור ושליח צבור ג' פעמים בנפילת אפים, שי' פעמים מתודים הצבור מתוך פסוקים של רחמים וסליחות עם שליח צבור ביום זה, ג' בשחרית וג' במוסף וג' במנחה ואחת בנעילה, וסמכו הגאונים ענין זה שהם תקנו בכך כנגד י' פעמים שהיה כהן גדול [מזכיר] את השם ביום הכפורים, ואחר השלש ודויים אלו של שחרית מתחיל שליח צבור ואומר עזרא הסופר אמר לפניך וכו', ומסיים הוידוי שהתחיל אחר יעלה ויבא כמו שכתבנו שלא סיימו, עכשיו יסיימהו עד לעשות את כל דברי התורה הזאת, ואומר אחריו וקדשנו במצותיך וחותם בקדושת היום, ואומר רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום עם התוספת שבהם כמו שכתבנו, ואינו אומר היום תאמצנו ביוצר, ויש מי שאומר שאומרין אותו בכל תפלות היום, ואין אנו נוהגין כן, ואומר מיד אבינו מלכנו, ויאמר אחריו שליח צבור קדיש שני ויסיימהו, וזהו שסדרתי בענין הודוי הוא מה שאמרו ז"ל על הודוי, והיכן אומרו אחר תפלתו ושליח צבור מתודה באמצע תפלה, ומה שסדרנו שברכת מחול לעונותינו וכל הסליחות ופיוטין ופסוקי דרחמי וי"ג מדות כלן באין בין חצי הודוי הראשון ובין חציו האחרון, ר"ל שמקדים תבא לפניך תפלתנו וכו' ואבל חטאנו קודם הסליחות ומאחר שאר הודוי עד לאחר הסליחות, יש מי שאינו נהג כן אלא שאחר יעלה ויבא אומר מחול לעונותינו וכו' ואחר הסליחות מתחילין עזרא הסופר ואומר תבא לפניך תפלתנו וכל הודוי, אלא שמנהג הראשון כתוב בסדור הגאונים, ויש שאין חוזרין לומר אבל חטאנו וכו' וסומכין על מה שאמרוהו בודוי של סליחות, ויש שמסדרין שאין שליח צבור חותם בנוסח וקדשנו במצותיך אלא שבשעה שהוא [מגיע] לוקדשנו במצותיך וכו' פותח ואומר כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון וכו' וחותם, זהו סדר תפלת שחרית.
ואחר כך יורד שליח צבור מן הבימה ואומר ויהי בנסוע וגו' קומה ה' למנוחתך וגו', ומוציא שני ספרי תורה, וקורין ששה בראשונה באחרי מות כמו שהתבאר מנין הקורין במסכת מגלה [כ"א ע"א], והוא שבכל יום ב' (ספר) [וה'] קורין ג' ובשאר הימים כל שנוספה לו אי זו מדרגה על שאר הימים מוסיפין לו קורא אחד, והוא אמרם [שם כ"ב ע"ב] על בראשי חדשים ובחולו של מועד דאיכא קרבן מוסף ד', ביום טוב דאסור בעשית מלאכה ה', ביום הכפורים דענוש כרת ו', בשבת דאיכא סקילה ז', וקריאת הסדר כבר רמזנו ענינה, ומפטיר קורא בסדר פנחס בפרשת מוסף היום, ואחר שיקרא המפטיר אומר שליח צבור קדיש (שלם) [שלישי] עד ואמרו אמן לבד, ואחר כך גולל הגולל ומפטיר המפטיר בישעיה [נ"ז] בפרשת סלו סלו, וכבר קדם לנו טעם הקריאה בה להיותה כוללת כל דרכי התשובה כמו שיתבאר, ואחר ההפטרה אומר שליח צבור אשרי, וחוזר ואומר יהללו את שם יי וגו' ובנחה יאמר וגו' ומחזיר ספרים למקומם, ואומר קדיש רביעי עד ואמרו אמן, יש שנוהגין לאמרו למטה ויש שנוהגין לאמרו למעלה על הבימה, ועומדין כל הצבור לתפלת מוסף בלחש, אבות וגבורות וקדושת השם, ומוסיפין בהם זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן כו', ואתה בחרתנו ומפני חטאינו עד ושני תמידין כהלכתם, מחול לעונותינו וכו' מלוך על כל העולם וכו' וקדשנו במצותיך וחותם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, רצה ומודים וכתוב לחיים ושים שלום ובספר חיים, סדר הודוי כמו שסדרנו בשחרית או בערבית של כניסתו, ואם חל יום הכפורים להיות בשבת מזכירו בכל התפלות ותתן לנו יי אלהינו שבתות למנוחה ויום הכפורים למחילה, וחותם בשבת ויום הכפורים בכל התפלות, ומתודין בכלם (אם) [גם] בשבתות אחר התפלות הכל כמו שסדרנו, ובמוסף אומר את מוספי יום המנוח ויום הכפורים הזה נעשה ונקריב וכו' ומזכיר מקראות של כל אחד מהם, ואחר שהתפללו כל צבור בלחש מתחיל שליח צבור באבות וגבורות וקדושת השם ומעטרם בקרבה ופזמונים וסלוק, וכולל בפיוטיו סדור ענין יונה, וכן תקנו הגאונים בסדור דבריהם, ואחר כך אומר קדושה רבה, ומתחיל ברכה שלישית ואומר אחריה אתה בחרתנו ומפני חטאינו עד ושני תמידין כהלכתן, ומתחיל ואומר עלינו לשבח ואוחילה לאל עד יי צורי וגואלי, וסומך לשם נוסח המתוקן בסדורי הגאונים והוא אלהינו ואלהי אבותינו היה עם פיות עמך וכו' עד אשר ארחם, ומסדר סדר עבודה כלה ככל הלכת עבודת היום, כמו שנבאר את הכל על הסדר בפרק הבא אחר זה, וכן כתב רב נטרוניאי, ואחר שישלים סדר עבודה מאריך בחרבן הבית ושתהא זכרון דברינו במקום קרבן וענוי נפשנו כפרתנו, וכיוצא בדברים אלו, ואומר תבא לפניך תפלתנו עד ואנחנו הרשענו, ויש שאין אומרין אותו בכאן כמו שכתבנו בסדר תפלת שחרית, ואומר מחול לעונותינו וכו' עד לפני יי תטהרו, ומתחיל בסליחות, והמנהג לומר ד' סליחות וה' פעמים י"ג מדות, ובחמישית אומר פסוקי ודוי, ומתודין ג' פעמים ומאריך בפיוטין כמו שירצה, ואומר עזרא הסופר וכו' עד כי אסלח לאשר אשאיר בו, ומסיים הוידוי כלו וחותם בקדושת היום, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ושים שלום היום תאמצנו בספר חיים, ואינו אומר אבינו מלכנו ואומר קדיש חמישי כלו.
ואחר כן מתעסקין בתפלת המנחה, ואין אומרין אשרי ולא סדר קדושה עד תפלת נעילה, אלא שיורד מן הבימה ומוציא ספר תורה וקורין שלשה בפרשת עריות עד סוף הסדר ואינו אומר קדיש, ומפטיר אחד מן השלשה בענין יונה וכבר בארנו הכונה, ואם חל בשבת יש מי שאומר שצריך לומר ואני תפלתי, ויש שמוחין בזה, והמפטיר במנחה חותם ביום הכפורים כדרך הפטרת שחרית, ואם חל בשבת חותם מקדש השבת ישראל ויום הכפורים, ואע"פ שאלמלא יום הכפורים אין מפטיר במנחה בשבת, מכל מקום הרי נתחייב שבת בדין הפטרה, ומכיון שנתחייב באחת, יום הוא שנתחייב בכלן, כדרך מה שפסקנו בתפלת נעילה יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, ואע"פ שראש חדש שחל להיות בשבת אין המפטיר בנביא מזכיר של ראש חדש כמו שאמרו ז"ל במסכת שבת [כ"ד ע"א], אמר רב גדל ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש, אין הנדון דומה לראיה, והוא שבראש חדש אין שם הפטרה כלל, אבל שבת הואיל והוא בדין הפטרה אחת הרי כוללו בכל הפטרה שבו הן שתהא מחמת שבת הן שתבא מחמת יום הכפורים, כדמיון מה שאנו מזכירין אותו בנעילה אע"פ שאין שבת בדין נעילה, מפני שמאחר שישנו בדין קצת תפלותיו הרי אני כוללו בכל תפלות שבו, וזה פירוש [שם ע"ב] יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, והרב אלפסי ז"ל שדחה דבריו של רב גדל מפני דבריו של ר' יהושע ופסק בראש חדש שחל להיות בשבת שהמפטיר בנביא מזכיר של ראש חדש, אין דבריו נראין, ואין דברי רב גדל מחלוקת כלל עם דבריו של ר' יהושע כמו שכתבנו, וכבר כתב רבנו תם ז"ל והרב בעל המאור על הדרך שכתבנו, ובקצת מקומות שמענו שאין חותמין בקדושת היום בהפטרת מנחה אלא שחותמין מגן דוד כשאר תעניות, והוא תמה גדול, וכי קדושת היום מהיכן הופקעה והרי בשאר תעניות אלו היתה שם קדושה כבר היינו מזכירין אותה גם כן, אלא אם כן קדושה אין שם מה אנו מזכירין, אבל יום הכפורים שהוא יום של קדושה היאך אפשר שלא לחתום בקדושתו, וסוף דבר כל דברי הגאונים מסכימים למה שכתבנו, ובעלי מנהג זה אע"פ שאין הדבר צריך לפנים יקבלו תשובתם ממה שאמרו בפירוש במסכת שבת [כ"ד ע"א], יום הכפורים שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אין צריך להזכיר של שבת שאלמלא יום הכפורים אין נביא במנחה בשבת, ואע"פ שדברים אלו נדחו מפני דבריו של ר' יהושע והוא טעם יום הוא שנתחייב בחמש תפלות כמו שכתבנו, מכל מקום למדנו לפי דרכנו שחתימת יום הכפורים יש בה, וסוף דבר אין הדבר בזה כדאי להאריך בו אלא שאנו מכוונים בהם מנהגן של אלו.
ונשוב לדברינו והוא, שאחר סיום ההפטרה יורד שליח צבור להחזיר את התורה למקומה, ואומר קדיש למטה או על הבימה עד ואמרו אמן לבד, והוא קדיש ששי, ומתפללין הצבור בלחש תפלת המנחה כסדר תפלת שחרית בלא שום שנוי, ואחר כך פותח שליח צבור את תפלתו בקרובה ופזמונים, וכבר קבעו גאונים להזכיר בתוכן דברי רצויין בעניני תפלת אליהו שהיתה תפלת מנחה, ואחר כך אומר סלוק וקדושה כדרך תפלת שחרית, ומסיים ברכה שלישית בנוסח ובכן ובכן ובכן, אתה בחרתנו ויעלה ויבא וידוי עד ואנחנו הרשענו, ואומר מחול לעונותינו וכו' עד לפני יי תטהרו, ומתחיל בסליחות ובפסוקי דרחמי, יש שנהגו להזכיר ג' פעמים י"ג מדות וב' סליחות, ויש שנוהגין בג' סליחות ולהזכיר ד' פעמים י"ג מדות, ובאחרונה מתחיל בפסוקים של ודוי ומתודים ג' פעמים, ואומר עזרא הסופר וכו' ומסיים הודוי, ואומר וקדשנו במצותיך או כי אתה סולחן לישראל וכו' וחותם בקדושת היום, ואומר רצה ומודים וכתוב לחיים, ואינו אומר ברכת כהנים, שאין נושאין כפיהם במנחה של יום הכפורים, ואע"פ שאמרו במשנה [תענית כ"ו ע"א] בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה וכו', ופרשו בגמרא [שם ע"ב] שבשלשה פרקים בשנה נושאין כל זמן שמתפללין ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יום הכפורים, מכל מקום כבר נדחית משנה זו בגמרא ועלו דברי ר' יוסי להלכה, והוא אמרם ז"ל בגמרא [שם] שחרית ומוסף ומנחה ונעילה, פירוש של יום הכפורים, יש בהם נשיאות כפים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מנחה ונעילה אין בהם נשיאות כפים, ר' יוסי אומר מנחה אין בה נשיאות כפים, ושאלו בגמרא טעם לדברי כלם, והוא אמרם במאי קא מפלגי, ר' מאיר סבר כל יומא טעמא מאי לא פרסי משום שיכרות [האידנא ליכא שכרות, ר' יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא ליכא שכרות] לא גזרינן, מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן, ר' יוסי סבר מנחה דאיתא בכל יומא גזרינן נעילה דליתיה בכל יומא לא גזרינן, ואמרו ז"ל אמר רב נחמן הלכה כר' יוסי, ואלא האידנא מאי טעמא פרסי ידייהו במנחה כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי כתפלת נעילה דמי, נמצא שבתעניות שאין בהם נעילה הואיל ומנחה שלהם מתפללין אותה סמוך לחשיכה הרי זה נראית כנעילה ונושאין בה כפיהם, אבל תעניות שיש בהם נעילה כגון תענית צבור ויום הכפורים הואיל ומנחה שלהם מתפללין אותה מבעוד יום אין בה נשיאות כפים, והוא הטעם שאין מזכירין בה ברכת כהנים, ונראה לי שאם התחיל בה אינו פוסק, וזה מצד מה שאמרו ז"ל בכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכפורים שאין מורידין אותו אלא שנושא את כפיו [הואיל] והדבר ידוע שאין שם שכרות, אלא שמכל מקום לא נאמר ענין [זה] אלא שלא לחשוד את הכהן לומר פסול היה ומפני זה הורידוהו, מכל מקום אין לו לומר במנחה ברכת כהנים אלא מתחיל בשים שלום, ויש מי שאומר היום תאמצנו [ואין אנו נוהגין כן] אלא במוסף ונעילה, ואומר בספר חיים וכו', ואחר כך אומר אבינו מלכנו, ואחר כך אומר קדיש שביעי שלם, ואם חל יום הכפורים להיות בשבת אומר צדקתך קודם קדיש.
ואחר כך מתעסקין בתפלת נעילה, פותח שליח צבור באשרי עד יהללוך סלה ומסיימין אותו כל הצבור עמו, ואומר אחריו סדר קדושה, ר"ל ובא לציון וכו' ואתה קדוש וכו', ואומר קדיש שמיני עד ואמרו אמן, ועומדין לתפלה, וזמן תפלתה סמוך לשקיעת החמה, ובירושלמי [תענית פ"ד ה"א] אמרו מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ר' יוחנן אומר נעילת שערי היכל, אחוה דרב אדא הוה צייר גולתיה בצומא רבה אמר ליה רב כדחמית שמשא בריש דיקלי תהא את יהיב לי גולתאי דניצלי תפלת נעילה, והצבור עומדין לתפלה ובמקום אותן התוספות שהיה אומר בהן לשון כתיבה הוא אומר בהן עכשו לשון חתימה, ר"ל שבמקום שהיה אומר וכתבנו לחיים הוא אומר וחתמנו לחיים, וכתוב לחיים וחתום לחיים, נזכר ונכתב אומר נזכר ונחתם, וכבר בארנו כונת הכתיבה וכן ענין החתימה שהוא משל על היות ענין המתעורר כבר יצא לצורף אם לתכלית הטוב אם לתכלית הרע, ואומר וב' וב' וב' כשאר תפלות, ר"ל ערבית שחרית ומנחה, אלא שבנוסח הוידוי בסוף תפלתו אחר שהוא אומר תבא לפניך תפלתנו וכו' אבל חטאנו וכו' מה נאמר וכו' כשהוא מגיע הנגלות והנסתרות אומר אתה נותן וכו', ושליח צבור אומרו באמצע תפלה כדרך שהוא עושה בשאר תפלות, ויש מקומות שנהגו להיות שליח צבור מתפלל תפלה זו למטה לפני התיבה, אחר שסיימו הצבור את התפלה פותח שליח צבור את תפלתו בקרובות ובפזמונים אם ירצה, ויש שאין אומרין קרובה כלל, והרב ר' אשר לא זכרה בתפלה זו בחבור המנהגים אשר לו, ואחר הקרובה למי שרוצה לאומרה, אומר סלוק וקדושה רבה וברכה שלישית ובכן ובכן ובכן אתה בחרתנו ויעלה ויבא וודוי ראשון, ר"ל תבא לפניך תפלתנו עד ואנחנו הרשענו, ואומר מחול לעונותינו עד לפני יי תטהרו, ואומר שלש עשרה מדות וסליחות כפי מה שיש שהות ביום, והמנהג בג' סליחות, וכשמגיע לפסוקים של ודוי מתודים שליח צבור והצבור בנפילת אפים פעם אחת לבד, ואומר עזרא הסופר, מה נאמר לפניך וכו', עד הנסתרות והנגלות אתה יודע, ואחר כך אומר אתה נותן יד לפושעים וכו' עד השיבו וחיו, ואומר וקדשנו במצותיך וחותם בקדושת היום, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ושים שלום, ואומר היום תאמצנו כדרך תפלת מוסף, וחותם ברכת השלום ואומר קדיש תשיעי כלו שלם, ותוקעין, ואחר תפלה זו יש שנוהגין ותוקעין בשופר סימן קשר"ק פעם אחת לבד, ואין מנהגנו בזה אלא אחר תפלת ערבית כמו שנבאר, אלא שאחר שהוא מסיים קדיש תשיעי שהזכרנו פותח ואומר והוא רחום וברכו ומתפללין קרית שמע בברכותיה ככל סדור תפלה של חול עד המולך בכבודו עלינו וכו', ואומר קדיש עשירי עד ואמרו אמן, ועומדין בתפלה כנוסח תפלה של חול ומבדילין בחונן הדעת, ואין אומרין ויהי נועם אפילו חל בשבת, ואחר תפלה אומר קדיש אחד עשר שלם.
ואחר כך מבדילין על היין ומברכין בה על הבשמים ועל האור במוצאי שבת, אבל לא כשחל להיות בחול, וטעם הדבר על הבשמים מברכין שהרי יצאנו מיום שנתן כלו למנוחה כשבת ועל האור מברכין שהרי נאסר לנו בכל היום להשתמש בה, והוא שאמרו [פסחים נ"ד ע"א] מברכין על האור במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים, וכלל זה מסור בידינו על ברכת האור, שכל מוצאי שבת מברכין עליו הן שנכנס ליום טוב הן שנכנס לחול, וכן במוצאי יום הכפורים הואיל ונאסר לנו תשמישו כל היום, אבל במוצאי יום טוב שהותר לנו להשתמש באור אין בו ברכה על האור, אלא שמכל מקום אין מוצאי שבת ומוצאי יום הכפורים שוים שבמוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומהאבנים אבל לא במוצאי יום הכפורים שאין מברכין ביום הכפורים אלא על האור ששבת, אלא שאם הודלק לחיה או לחולה ביום הכפורים מברכין עליו הואיל ושבת מעבירה, וכן כלל מסור לנו על הבשמים שכל זמן שנצא משבת לחול או לחולו של מועד מברכין על הבשמים, אבל משבת ליום טוב או מיום טוב לחול אין מברכין על הבשמים, והוא מצד מה שאמרו [ביצה ט"ז ע"א] נשמה יתרה יש לו לאדם בשבת וכו', כלומר פנויה והרחבת שכל מצד הפנותה עורף אל הדברים הגשמיים כמו שקדם הרמז בזה, ואצלי בלשון נשמה יתרה להיות כל חלקי הנפש נקראים בשם נפש, ורצה בו שהכח המתעורר לדברים הגשמיים כמו שנודע מפעלות כחות הנפש גם הוא ישוב יהפך ידו אל אלהים ישים דברתו, ר"ל שיהיו כל חלקיו בלתי נוטים אל דבר חוצץ בפני השכל עד שישאר כלו חלק אחד שפה אחת ודברים אחדים לעבודת השם, והוא אמרם גם כן על מוצאי שבת [שם] ואי אבדה נפש, כלומר שהוא אז ישוב לתור ולבקש אחר טרפו, ואם אפשר שיתן גם לשכל חק, מכל מקום אי אפשר מבלי המצא מצד האחר מסך מבדיל ומחיצה מפסקת, ועל הכח ההוא יאמר אבדה נפש, כמו סר מעלינו ויהי ערינו, והבשמים אמנם הערה אל מה שנרמז באמרו אל כלל אומה הנבחרת, [שה"ש ג'] מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, שענין אבקת רוכל הוא קבצת הבשמים הנכבדים יתערבו קצתם בקצתם ויתאחדו אל צורה אחת וימשך מכלן ריח נכבד ערב לנפש ומתוק לעיני השכל, להיות תכלית הכונה בדברים הבאים הערה אל כונת היום, וכיונו להעיר זה בתחלת השעה הנתונה להתעסקות בדברים הגשמיים, והוא אצלי שאין ברכת בשמים אלא ביציאה מיום שכלו ליי ליום שרובו מלאכה, אבל במוצאי יום טוב אחר שכבר נתן להם חציו אין תורת בשמים ביציאה מהם וכן ממוצאי שבת ליום טוב אחר שחציו גם כן ליי אינו צריך להערת הבשמים, ומזה הצד אנו מברכין במוצאי יום הכפורים אחר שכלו לשם כמו שבארנו, ואמנם הר"ם ז"ל [הל' שבת פכ"ט הכ"ח] כתב שאין צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים, וטעם דבריו אצלי מצד מה שאמרו [שבת קי"ד ע"ב] מקנבין את הירק מן המנחה ולמעלה כמו שקדם, אלא שמנהגנו לברך עליהם שכבר קבענו על עצמינו איסור בכל סרך מלאכה כמו שכתבנו, ובנרבונא נהגו שלא לברך על הבשמים אפילו חל להיות בשבת, מפני צער התענית, והיא הסבה ליעד כל היום לתפלה ולהאריך בסליחות בכל התפלה ותפלה כפי הסדור הקודם לנו, או כפי סדור אחר כדברי קצת הגאונים, יש שנהגו בשחרית לומר ז' סליחות ובמוסף ה' ובמנחה ג' ובנעילה ב', ויש שנהגו בשחרית ובמוסף ז' בכל אחת ובמנחה ונעילה ג' ג', ויש מסדרים גם כן בענין אחר, וכלם לדבר אחד נתכונו.
וכן קצת הגאונים העלו טינא על מנהג הפיוטין לומר שאין בהם עקר, והנהיגו במקומות ישיבותיהם להתפלל נוסח התפלות על הסדר וריוח שבין תפלה לתפלה למלאת בדרשות בהלכות תשובה בענינים דתיים ודעות מושכלות ואמונות אמתיות עד שלא ישאיר סיג אמונה כוזבת ושאור דעת מוכחש בלב בכל אחד ואחד, ושיתבוננו בתשובת חטאים הכוללים המונעים את הטוב כמו שאמר [עי' ישעיה נ"ט], עונותיכם הטו אלה והמה היו מבדילים ביני וביניכם, ולהעירם להיות כל מעשיהם פונים אל זה התכלית, והיא הסבה אצלי במה שנהגו לתקוע שופר אחר תפלת ערבית, יש שנוהגים לתקוע קודם הבדלה ויש שנוהגין לתקעו אחר הבדלה, ותקיעה זו אין לה זכר בדבריהם ז"ל, וכן כתב רבנו האיי ז"ל מנהגנו שתוקעים במוצאי יום הכפורים סימן אחד ולא מצאנו טעם לדבר כדי שנאמר שהוא חובה אלא שדומה שהוא זכר ליובל כאמרו [ויקרא כ"ה] ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם או אפשר שהוא לערבב את השטן, זהו לשונו, והוא הנכון, וזה להיות לנו הערה שלא נתנו לנו
ימים טובים אלו שבארנו עניינם לנקות נפשנו בהם על
דעת שבעברם תעבור יראתנו ובסורם תסור תשובתנו, אבל שתהיה מחשבתנו זכה ונקיה ונזהרת אל קול שופר כאשר בתחלת ענינו, ושנשיב אל לבנו צרך בלתי היות לבבנו פונה רק לעבודת השם בכל מעשינו עד שנהיה בתחלת כונתנו בהערת אלו הימים מתכוננים אל התכלית היוצא מהנהגותינו, ושנהיה בסוף מעשינו מתעוררים אל תחלת הערותינו עד שלא נשים אל זאת הכונה תחלה וסוף מיום הוסר תכונתנו כל ימי עמדנו, ובהיות כונתנו סובבת על ציר זאת התכונה לא נירא בימי רע עון עקב יסובבנו, ר"ל שלא להתמוטט מכונתנו במלאת ספק תאותנו, אחר שבמלאת ספקנו יצר לנו, אבל שכונתנו בו להעמיד רגלנו במישור לבד והוא הרמוז אצלי באמרו [שה"ש ח'] אחות לנו קטנה ושדים אין לה וגו', אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וגו', שכבר נודע מכונת הספר בהיותו בנוי על תכלית מה שאפשר מן השלימות, והיא הסבה להנשא המשל על ענין איש נבחר זך השכל להזדוג עמו זווג טוב ונאות בלתי משתדל להפיק רצון תאוות הגוף, אבל כל תשוקת האשה הנמשלת לאשת חיל היא על דודה לשכב אצלה להיות עמו ולדבקה בו דבוק חזק בלתי מתפרד, והוא הענין בדמיון השבעתה בנות ירושלם שלא יגרמו שום מניעה בהשגתה בעוד שהחפץ עמה על זה, וכבר באו ספורי (בתורה) שלש השבועות בספר כנגד שלשה חלקי הנפש, ומפני שהכח השלישי הוא הנכבד ובו הכונה, נשתנה הלשון בפעם השלישית ולא אמר אם תעירו וגו' אבל אמר [שם] מה תעירו וגו', כי הראשונים בעוד שהיתה ידם תקיפה היה בידם למנוע התשוקה, אחר שבשני הספורים הראשונים אין בהם הערה להתחזקות הכח השלישי, והיתה משתדל להשבעת הכחות המתחייבים מן הכח המעשי והכח המתעורר להיות לה לעזר בהשגת אהבת הדוד אשר אליו תכלית הכונה, אבל בשלישי שרמז בו התגברות העיוני מה תעירו, ר"ל שהוא כבר הרגיש עצמו קיים וחזק אל זאת המדרגה לא יירא מהם, ואם ישתמש בהם לפי ההכרח כאמרו [שם] מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', ומצד היות כחות הנפש כחומר לנפש אשר היא צורת האדם על צד האמת והיא המעמדת אמתת הויתו והמבדילה ענינו וגדרו מענין זולתו, בא הספור בלשון נקבה כמו שנודע בספרי החכמים, ואמנם נשא משלו על עיר ירושלם, בהיותה הנבחרת שבמדינות, ומצד מה שהתפרסם במשל הנשוא [נדרים ל"ב ע"ב] על אמרו [קהלת ט'] עיר קטנה וגו', שהוא אמנם נאמר על גוף האדם וכחותיו, בא המשל על האיש הנבחר זך השכל אשר זכה לאשת חיל בתכלית השלימות לעיר הנבחרת, ובא הרמז אל הכחות הנמצאות לבנות העיר, וסוף דבריו אמנם יסבו על היותו בתכלית השלימות שלא יזיזוהו תאות הגוף ממקומו לא ידאג כי יבא חום ולא ימיש מעשות פרי, והוא שגם בשובו אחר זה להתעסק בצרכי הגוף לא ישתקע בהם אבל יקח מהם המוכרח לבד והיא הכונה באמרו [שה"ש ה'] אני ישנה וגו', רוצה בו שאפילו בשעה שהוא מתעסק בצרכי הגוף והוא הזמן המכונה בשינה והוא מתעסק בזה על צד מה שחייב הטבע לבד ואעפ"כ לבו עומד לפני השם בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, ר"ל שעם כל זה רעיוניו נוטים לעבודת השם ולא יסורו למשמעת צרכי [הגוף] רק מעט כפי ההכרח, וחתם דבריו בזה הביאור להיות זה היסוד תכלית, כמו שקדם לנו, באמרו [משלי ג'] בכל דרכיך דעהו, והוא אמרו הנה [שה"ש ח'] אחות לנו קטנה וגו', קראה קטנה להיות זה המין מן השלימות נמנע רק אחר למוד רב ושקידה תמידית ורדיפה אחר המדות הטובות קודמת ומתמדת ולהיות זה המין מן השלימות אכן בא מזמן קרוב קראה קטנה, ושאל עליה אחר שכבר זכתה אל הזווג הנכבד עד שהגיעה אל זה השלימות במה תעמוד על שלימותה אשר אם תטה רגלה ממנו מעט ילך וישוב כברק מתנוצץ התעיף עיניה בו ואיננו, והשיב על זה מה שהוא יסוד הכונה הנזכרת, אמר [שם] אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וגו', כלומר אחר שהוא נמנע שלא לטרוח מעט אחר צרכי הגוף כפי מה שיהיה חומה [הגהה על הגליון. כפי מה שחייב הטבע], אם תהיה חומה אל כל הבאים עליה להלחם שלא יוכלו לה ותסגור הדלת בעדם עד שלא תאסוף אל ביתה מסית או מדיח, ר"ל שלא תסור עיונה ולא תמוט רגלה כלל למה שתקח מתאוות גופה אבל עם כל זה לבה שלם ורעיונותיה דקים מכל סיג, אז נבנה עליה טירת כסף לשמור הזהב הצפון, על דרך [משלי כ"ה] תפוחי זהב במשכיות כסף, ואם דלת היא לפתוח כל עובר ושב, נצור עליה לוח ארז, שהוא ענין בלתי יקר כל הבא ימלא את ידו, ובאה התשובה על זה אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, כלומר שאין השלימות מתמיד רק בהיות בעליו על תכונת זה היסוד הנכבד, והוא שחתם דבריו [שה"ש ח'] חברים מקשיבים לקולך השמיעני, כלומר שכל הכחות הנמצאים נטו אחרי רצונה וסרו אל משמעתה, ובאה התשובה [שם] ברח לך דודי ודמה לך וגו' על הרי בשמים, דמה הענין במי שמתפחד מן המקום אשר הוא שם ומכיר שאין עמידתו בו ראויה לו ובורח משם אל המקום המכוון, והוא שכנהו אל הרי בשמים, על הצד אשר רמזנו בענין הבשמים, נמצא כוונת הכל שבהיות האדם על תכלית השלימות ישמור שלא לזוז ממנו ושלא לסור מדרכי הכונה במה שרמזנו במוצאי יום הכפורים, אחר שהיום הנכבד ההוא כלו הערה על זה כמו שכתבנו, והיא הכונה להנחיל להם אחריו ימי מנוחה ושמחה ועתות הערה, ר"ל שמנת ימי החג, כמו שקדם לנו בדרש [ויק"ר ל' ז'] יצא יום הכפורים זה עוסק בלולבו וזה עוסק בסוכתו וכו', כמו שקדם, והיא הכונה אצלי בשמיני עצרת, להורות הוראות כפולות שאין ראוי לתת תכלית אל זה אבל אחר תכלית עבור שבעת ימי החג שהוא הקף שלם יכירו שיהיה ההיקף הבא על זאת התכונה גם כן, ואל זה רמז שלמה אצלי, [קהלת ט'] לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, ביאורו אצלי שהוא אמרו בכל עת, רמז אל זמן האכילה אשר זכר, ורוצה בו אצלי שעם היותי מתיר לך שתאכל ושתשתה כפי הצורך ההכרחי, הזהר עם כל זה שלא (יתבלבלו) [יתלכלכו] בגדיך במאכלך או במשתיך, אבל גם בעת המאכל והמשתה יהיו בגדיך לבנים, ר"ל שלא יטה מחשבתך במאכל אחר התאוה והתענוג רק על צד שתעמיד בו גופך להיותך כלי לנפשך, והוא שרמז באמרו אחריו [שם], ראה חיים עם אשה אשר אהבת, ובהיות השתמש בצרכי הגוף על זאת הכונה כנה הענין להיות הענין בשמחה ובלב טוב, ושאין המעשה ההוא בטול או הריסה במה שקדם לו מן השלימות, וכן על זה הדמיון שלא ישחיתו מעשיו הבאים אחר יום הכפורים מה שהעירתהו כונתו ביום הנכבד ההוא, אבל שתעמיד הכונה ותשאירנה ברכות לעד בהיות מעשיו על תכונת זה היסוד אשר זכרנו, והוא אמרו [שם] לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך.
